- דיני חוזים
- מומחים לדין הזר
- ייפוי כוח מתמשך
- משפט מסחרי
- דיני עבודה
- ביטוח
- פלילי
- מקרקעין ונדל"ן
- דיני צרכנות ותיירות
- קניין רוחני
- דיני משפחה
- דיני חברות
- הוצאה לפועל
- רשלנות רפואית
- נזקי גוף ותאונות
- דיני תקשורת ואינטרנט
- מיסים
- תעבורה
- משפט מנהלי וחוקתי
- גישור ובוררויות
- משפט בינלאומי
- צבא ומשרד הבטחון
- ביטוח לאומי
- פשיטת רגל
- תביעות ייצוגיות
- לשון הרע
- דיני חינוך
- דיני ספורט
- אזרחויות ואשרות
- ירושות וצוואות
- נוטריון
החלטה בתיק ע"ר 49344-12-12
|
ע"ר בית דין אזורי לעבודה |
49344-12-12
9.6.2013 |
|
בפני : לאה גליקסמן |
|
| - נגד - | |
|---|---|
|
: ישראל בן אבו |
: אילנה רווה |
| החלטה | |
השופטת לאה גליקסמן :
1. בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתה של רשמת בית דין זה, השופטת אביטל רימון קפלן, מיום 2.12.2012 (ע"ע 36660-10-12), בה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (ע"ב 3020/07; 3020.1/07; 2660/08).
הרקע לבקשה, כעולה מכלל החומר שבתיק ומהחלטת הרשמת :
2. בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגישו שני עובדים נגד המשיבה לתשלום זכויות שונות המגיעות להם, לטענתם, בשל תקופת עבודתם אצל המשיבה וסיומה. המשיבה הגישה בקשה למשלוח הודעת צד ג' למבקש, מר בן אבו, וזו אושרה. המבקש הגיש כתב הגנה ובמקביל הגיש כתב תביעה כנגד המשיבה, בו טען כי היה עובד שלה, וכי עליה לשלם לו זכויות שונות בקשר לעבודתו ולסיום עבודתו. הן העובדים והן המבקש הציגו תלושי שכר בהם צוין שמה של המשיבה כמעבידה. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדים ותביעתו של המבקש, וקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המשיבה לבין העובדים והמבקש, וכי המשיבה לא הייתה המעבידה של שלושתם. בית הדין קיבל את טענתה של המשיבה כי פתחה את התיקים במס הכנסה ובמע"מ לאחר שהמבקש שכנע אותה לעשות כן, עקב בעיות כספיות ואחרות שמנעו ממנו להיות הבעלים הרשום של העסק. עוד נקבע כי המשיבה הוכיחה שבפועל היא לא הייתה המעבידה. לאור התוצאה, חייב בית הדין האזורי את המבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.
3. בבקשתו להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, טען המבקש כי ניסה להגיש ערעור על פסק הדין ביום 21.10.2012, אולם מזכירות בית הדין סירבה לקבל את הערעור בנימוק כי הוגש באיחור; הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגש למחרת, ביום 22.10.2012; פסק הדין לא התקבל לידיו כנדרש בתקנות, שכן בדיעבד התברר שהשליח מטעם בית הדין הניח את פסק הדין ליד הדלת מבלי למסור אותו באופן ידני כנדרש, ובפועל לא התקבל פסק הדין; רק לאחר חג הסוכות, מועד בו שלחה אליו ב"כ המשיבה את פסק הדין, קיבל לידיו את פסק הדין, וממועד זה טרם חלפו 30 יום; בכל מקרה, גם אם פסק הדין הומצא לו כנטען על ידי המשיבה ביום 11.9.2012, הערעור אשר הוגש ביום 21.10.12 הוגש במועד, בהתחשב בפגרת סוכות; מן הצדק לאפשר למבקש את יומו בבית הדין.
4. החלטת הרשמת:
4.1. בהחלטתה מיום 2.12.2012 קבעה הרשמת כי מאישור המסירה הסרוק במערכת נט המשפט עולה כי פסק הדין נשלח לכתובתו של ב"כ המבקש, כפי שנמסרה על ידי ב"כ המבקש, והודבק על הדלת ביום 11.9.2012 מאחר שלא נמצא איש במשרדי המבקש; בהתאם לתקנות 476, 477 ו- 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, החלות בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991, פסק הדין הומצא כדין; לפיכך, המועד האחרון להגשת ערעור, בהתחשב בפגרת סוכות היה יום 19.10.2012; הואיל ויום 19.20.2012 חל ביום ו', המועד האחרון להגשת ערעור היה יום א' - 21.10.2012; טענת המבקש כי פנה למזכירות ביום 21.10.2012 בניסיון להגיש ערעור אך סורב נדחתה מהטעם שלא צורף תצהיר או כל אסמכתא אחרת להוכחת הטענה; כן נדחתה טענת המבקש כי מדובר ב"עניין טכני", ונקבע כי מדובר בהבהרת נסיבות מהותיות הנוגעות להתנהלות המזכירות, ונדרש ביסוס לטענה לפיה המזכירות סירבה לקבל את הערעור במועד זה. לאור האמור, נדחתה טענת המבקש כי הערעור הוגש במועד.
4.2. בהתייחס לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור קבעה הרשמת כי מעבר לטענות המבקש כי פסק הדין לא הומצא לו כדין ולטענתו כי הגיש את הערעור במועד ביום 21.10.2012, טען המבקש באופן כללי כי הערעור הוא "חשוב ומהותי" מבלי שנתן כל הסבר או נימוק לסיכויי הערעור או ל"חשיבותו" של הערעור, ואף מבלי שהפנה למצער לעותק כתב הערעור אשר לגרסתו ניסה להגישו; בנסיבות אלה, אין לקבוע כי בשל "סיכויי הערעור" מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור; מעבר לאמור, פסק הדין מבוסס על מידת האמון/חוסר האמון שרחש בית הדין לעדויות הצדדים שהוצגו בפניו, ובקביעות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב.
4.3. לאור כל האמור, דחתה הרשמת את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור.
5. הבקשה לעיון חוזר: ביום 2.12.2012 הגיש המבקש "בקשה לעיון חוזר בהחלטת כבוד הרשמת", אליה צורף תצהיר של המתמחה במשרדו המאשר את הטענה כי ביום 21.10.2012 נעשה ניסיון להגיש ערעור, אך המזכירות סירבה לקבלו לרישום. בהחלטת הרשמת מיום 3.12.2012 נקבע כי "במסגרת הליך משפטי לא קיים 'מקצה שיפורים' להגשת ראיות לאחר מתן החלטה בבקשה ועל כן הבקשה נדחית".
הערעור והבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת :
6. כפי העולה מהבקשה לעיון חוזר, החלטת הרשמת הומצאה לב"כ המבקש כבר ביום 2.12.2012, כך שהמועד להגשת ערעור על החלטתה היה יום 9.12.2012. המבקש ניסה להגיש ערעור על החלטת הרשמת ביום 25.12.2012. הערעור לא התקבל לרישום עקב האיחור, ומכאן הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת.
7. בבקשה להארכת מועד חזר המבקש על טענותיו בעניין הניסיון להגיש את הערעור ביום 21.10.2012, וכן טען כי המזכירות לא רק סירבה לקבל את הערעור לרישום, אלא גם סירבה ליתן לו אישור או אסמכתא כי ניסה להגיש את הערעור ביום 21.10.2012; ב"כ המבקש סבר כי בקשתו זו לבית הדין החתומה על ידו כמוה כתצהיר; לאור זאת הגיש בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה בהחלטת הרשמת מיום 3.12.2012, אשר נתקבלה במשרדו ביום 6.12.2012; הגורם לכל ההתנהלות המיותרת הזו הינו טעותה המשרדית של פקידת הרישום במזכירות בית הדין אשר לא קיבלה את הערעור, כאשר המועד האחרון להגשת הערעור על פי החלטת הרשמת עצמה היה יום 21.10.2012; לחלופין, הבקשה הוגשה ביום 22.10.2012, ומדובר באיחור בן יום אחד בלבד; הנזק שנגרם למבקש גדול ביותר ומונע ממנו את יומו בבית הדין; באשר להגשת הערעור על החלטתה של הרשמת באיחור טען המבקש כי סבר שעומדים לרשותו 20 יום להגשת ערעור, ולא 7 ימים; לאור הנסיבות והטעמים המיוחדים שהובאו לעיל ולאור העובדה כי ערעור המבקש על פסק הדין גופא הינו מהותי וחשוב, יש לאפשר למבקש לקבל את יומו בבית הדין.
8. המשיבה טענה כי בהודעת הערעור הועלו טענות חדשות שלא בא זכרן בבקשה בפני הרשמת, וצורפו להודעת הערעור מסמכים וראיות שלא עמדו בפני הרשמת; התנהלות המבקש נגועה בחוסר תום לב; סיכויי הערעור קלושים, בשל העובדה שפסק הדין מבוסס על קביעות בדבר מהימנות העדויות; רצונו של המבקש להגיש ערעור נובע אך ורק מחוסר רצונו לשלם את ההוצאות שהוטלו עליו.
הכרעה :
9. כאמור, המבקש הגיש את הודעת הערעור על החלטת הרשמת באיחור, והשאלה העומדת להכרעה היא האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת.
10. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי " מטעמים מיוחדים שיירשמו". בהתאם לפסיקה -
אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא.
עא"ח 56/05 מאיר איתן נ' הילטון תל אביב בע"מ (23.5.2005).
התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:| הודעה | Disclaimer |
|
באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי. האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר. |
|
